מי לא רוצה שנה טובה ומאושרת?

"בְּנֵי אָדָם יֹשְׁבֵי חֹשֶׁךְ וְצַלְמָוֶת, אֲסִירֵי עֳנִי וּבַרְזֶל: יוֹצִיאֵם מֵחֹשֶׁךְ וְצַלְמָוֶת, וּמוֹסְרוֹתֵיהֶם יְנַתֵּק: אֱוִוילִים מִדֶּרֶךְ פִּשְׁעָם, וּמֵעֲווֹנוֹתֵיהֶם יִתְעַנּוּ: כָּל אֹכֶל תְּתַעֵב נַפְשָׁם, וַיַּגִּיעוּ עַד שַׁעֲרֵי מָוֶת: וַיִּזְעֲקוּ אֶל אֲ-דֹנָי בַּצַּר לָהֶם, מִמְּצֻקוֹתֵיהֶם יוֹשִׁיעֵם: יִשְׁלַח דְּבָרוֹ וְיִרְפָּאֵם, וִימַלֵּט מִשְּׁחִיתוֹתָם: יוֹדוּ לַא-דֹנָי חַסְדּוֹ וְנִפְלְאוֹתָיו לִבְנֵי אָדָם: אִם יֵשׁ עָלָיו מַלְאָךְ מֵלִיץ, אֶחָד מִנִּי אָלֶף, לְהַגִּיד לְאָדָם יָשְׁרוֹ: וַיְחֻנֶּנּוּ, וַיאמֶר, פְּדָעֵהוּ מֵרֶדֶת שַׁחַת, מָצָאתִי כפֶר".
זֶה חֲלִיפָתִי, זֶה תְּמוּרָתִי, זֶה כַּפָּרָתִי. אֵלּוּ הַמָּעוֹת יֵלְכוּ לִצְדָקָה, וַאֲנִי אכנס לְחַיִּים טוֹבִים אֲרֻכִּים וּלְשָׁלוֹם:

על כוחו של מנהג הכפרות מדברי רבותינו:

מנהג ישראל קדושים לערוך פדיון כפרות. בעבר היו נוהגים רוב העולם לעשות כפרות בעופות. ומי שהולך בכל אורחותיו על פי הקבלה, עד היום מקפיד לעשות דוקא בעוף לבן. וזה דוקא באשמורת הבוקר של ערב יום הכיפורים. אבל היום נוהגים רבים לערוך בכסף. וכתב הבן איש חי (שנה ראשונה, פרשת וילך אות ב) וזה תוכן דבריו: בסיבוב הכפרות יאמר 'זו חליפתך, כפרתך, תמורתך וכו", וטוב שיכוין בראשי תיבות 'חליפתך תמורתך כפרתך' לשם קדוש חת"ך. וצריך האדם להרהר בתשובה באותה שעה… עיין שם. ואת הכפרות (הכסף או העופות) צריך להעביר לעניים הגונים או למוסדות של תורה וחסד. ואין דבר שמועיל לאדם ביום הדין יותר מאשר להיות בעל צדקה ובפרט עם עמלי תורה, עם מקומות שעוסקים בתורה לשמה. זה דבר שמתקן את הנפש לאורך ולרוחב. וכל הענין של הכפרות זה בחינת קרבן. שהרי בזמן שבית המקדש היה קיים, אם היה אדם חוטא, היה צריך להביא קרבן ולהתוודות עליו, ואז היה מתכפר לו. וכך אנו עושים עכשיו – בערב יום כיפורים – 'הכפרות' הם כעין קרבן, ובזמן הכפרות אנחנו מהרהרים בתשובה – וזה כעין הוידוי.

העיקר הכוונה לשם שמים

וכאשר האדם מכוין לבו לשמים, הקב"ה שמח בו, וכמו שאמרו חז"ל במשנה (מנחות פרק י"ג משנה י"א): נאמר בעולת הבהמה (שהמחיר שלה יקר): "אשה ריח ניחוח" (ויקרא א, ט), ובעולת העוף (שהמחיר שלה זול): "אשה ריח ניחוח" (שם פסוק יז), ובמנחה (שהמחיר שלה אפסי): "אשה ריח ניחוח" (שם ב, ב), ללמד, שאחד המרבה ואחד הממעיט, ובלבד שיכוין אדם את דעתו לשמים, ע"כ. כך גם הענין בכפרות – זה לא הענין הסכום שאתה מפריש, אם מעט ואם הרבה, אצל הקב"ה הכמות לא נחשבת לכלום, מה שחשוב זה באיזה לב זה נעשה, מאיזה מקום זה בא. הרי הקב"ה בעל הבית של הבירה, "הירצה ה' באלפי אילים ברבבות נחלי שמן" (מיכה ו, ז). וכי הוא צריך עוד מאה דולר או פחות, או מאה מיליון דולר או פחות… הוא בעל הבית של העולם, ברצונו נותן וברצונו נוטל. הוא נותן והוא לוקח, וכי אתה יכול להוסיף לו משהו?! ישתבח שמו… אלא הקב"ה בוחן כליות ולב, וחפץ בכוונה הטהורה של האדם לשם שמים.